החלטה בתיק רע"א 9556/04

1.         לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת ועדת ערר לעניין חוק מיסוי מקרקעין (שבח ומכירה ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: ועדת הערר) בבית המשפט המחוזי, אשר דחתה ערר הנוגע להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי ועדת הערר עצמה.

2.         ביום 01.01.02 נתנה ועדת הערר בבית המשפט המחוזי בירושלים (יו"ר הועדה כב' השופטת בדימוס ד. קובל) תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין המבקש לבין המשיב (ו"ע 1024/00). הסכם הפשרה (להלן: ההסכם) עניינו מכירת חלקיו של המבקש בנכס בשנת 1994, עליו הוצאו שתי שומות על ידי המשיב. מכירת הנכס נכפתה על המבקש מכח פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 434/94) ועל ידי בית המשפט העליון (ע"א 3102/95). בהסכם סוכם על שווי המכירה ועל מועדה, וכן הוחלט על היקף סכומים שהוצאו על ידי המבקש לצורך פינוי דייר מוגן ולצורך הוצאות משפטיות. עוד נקבע בהסכם, כי יבוטלו הקנסות המוטלים על השומות האמורות, ובכלל זה הקנסות המינהליים, וכי תשלומיהן ייפרסו. בסעיף 8 להסכם סוכם בזו הלשון:

"הצדדים מבקשים מכב' הועדה להורות כי הפקדון שהופקד ע"י העורר בערר והחזר הכספים המגיעים לעורר יוחזרו לידי העורר באמצעות בא כוחו עו"ד אמיר דנוס" (ההדגשות אינן במקור)

3.         כעבור כשנה וחצי הגיש המבקש ערר בפני ועדת הערר (ו"ע 5016/02), בטענה כי לאחר שניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין קיבל המשיב החלטות המנוגדות לו. הערר הוגש לאחר שנדחתה השגה מטעם המבקש (להלן: ההשגה). גדר המחלוקת הינו פירושו של סעיף 8 להסכם הפשרה. לטענת המבקש, סעיף זה קובע פוזיטיבית כי על המשיב להשיב לו כספים.

            הועדה (היו"ר כב' השופטת (בדימ.) ד. קובל, החבר ש. מדהלה והחברה א. אקשטיין) דחתה את טענות המבקש, וקבעה כי משמעות ההסכם וסעיף 8 שבו היא כי המשיב יבטל את הקנסות הכלולים בשומות, כולל קנס מינהלי, אך אין פירוש הדבר כי יפטור את העורר מתשלומי הצמדה וריבית. אין לראות את העיסקה כאילו נעשתה במועד החתימה על הסכם הפשרה, קרי: בשנת 2002. הפשרה לא הניחה כי קרן המס תשולם ללא הצמדה או ריבית כאילו העיסקה בוצעה במקום ב-1994 ב-2002. אין כל יסוד לפרשנות כזו, בין בנוסח הסכם הפשרה ובין בתכליתו.

4.         על החלטה זו של הועדה מתבקשת רשות ערעור. לטענת המבקש, שולמו על ידו תשלומי מס שבח מקרקעין בהיקף העולה על הסכום המצויין בהסכם הפשרה, ומכאן שהמשיב חייב היה בהחזר הפער, שסכומו 86,000 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה. החלטתו של המשיב על ההשגה שהגיש המבקש, לפיה האחרון הוא החייב כספים נגועה בחוסר תום לב, כך נטען. יתרה מכך, לטענת המבקש, בהחלטתו על ההשגה ציטט המשיב את הסכם הפשרה באופן שגוי כאשר כתב שלשון סעיף 8 הינה: "הפקדון שהופקד ע"י העורר בערר והחזר הכספים המגיעים (במידה וישנם) לעורר יוחזרו לידי העורר". המילים המודגשות מעולם לא הופיעו בהסכם, ובהוספתן על ידי המשיב יש כדי לחזק את טענות המבקש, כך נטען. המבקש מסכם וטוען, כי פרשנות ההסכם מעלה בעיה משפטית המחייבת דיון בפני בית משפט זה.

5.         דין הבקשה להידחות. סעיף 90 לחוק מס שבח מקרקרעין (שבח, מכירה ורכישה) קובע כי ניתן לערער לבית משפט העליון על החלטת ועדת הערר בבעיה משפטית. הלכה היא מלפנינו כי בית משפט זה ייתן פרשנות מצמצמת למונח "בעיה משפטית" בבואו לקבוע האם יש מקום להתערב בהחלטתה של ועדת הערר, המורכבת מאנשי מקצוע, ולדון בה כבערעור (ע"א 266/97 מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נ' מקס וייסמן, תק-על 2003(2) 23;  ע"א 2602/01 יהושע קפלן נ' מנהל מס שבח מקרקעין, תק-על 2004(3) 2295). המקרה שלפנינו אינו נכלל בגדר המקרים החריגים המעלים בעיה משפטית. המדובר בשאלה פרשנית הנוגעת לסעיפי הסכם הפשרה, אשר ועדת הערר היטיבה לפרשם תוך שהיא נסמכת על תכליתם ועל הפרקטיקה הנוהגת בניסוח הסכמי פשרה מסוג זה. הבקשה לרשות ערעור נדחית, איפוא. 

            ניתנה היום, ז' בסיון תשס"ה (14.6.05).

                                                                                                            ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: